בן מרדן

תובענה לפסיקת מזונות של שניים מילדי הצדדים המתגוררים אצל אמם התובעת (בת כבת 19 כיום – סטודנטית ובן כבן 16 כיום). לאור החלטות קודמות, ההכרעה מתייחסת לחיוב המזונות ממועד עזיבת האם את בית המגורים במשק של האב לדירה בבעלותה. המשפחה מחולקת למעשה לשני מחנות מנותקים: שניים מהילדים עם האב ושניים עם האם. לטענת האב מאז ההחלטות הקודמות, מצבו הכלכלי הורע. לטענתו, משמחזיק הוא בשניים מבין ארבעת ילדיו, אין להמשיך ולחייבו בתשלומי המזונות בהם חויב ובייחוד שעה שהבת י' הגיעה לבגרות ושני הילדים שברשות האם מסרבים לכל קשר עמו. מה עוד שהאם מקבלת את מלוא קצבאות הילדים מן המוסד לביטוח לאומי בעוד שלה הכנסות רבות וכספים רבים.

ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:

הצדדים הינם יהודים וחבות האב במזונות ילדיו הקטינים הינה עפ"י דינו האישי.

הקטין ר': במועד המעבר היה הוא כבן 13. אי לכך חבות הנתבע במזונותיו עד גיל 15, בהתאם לתקנות הרבנות הראשית הינה חבות אבסולוטית וחיוב זה הינו כדי צרכיו ההכרחיים של הקטין. מעבר לצרכים ההכרחיים, חייבים האם והאב באופן שווה במזונות הקטינים מדין צדקה. צרכיו ההכרחיים של קטין הוגדרו בפסיקה ככוללים: מזון, ביגוד והנעלה, מדור, הוצאות החזקת מדור, חינוך ורפואה בסיסיים; כאשר מדובר במזונותיו של קטין, המינימום הנחוץ למחייתו ייפסק לו תמיד על ידי ביהמ"ש גם כאשר לא הובאה לפניו כל ראיה בדבר יכולתו של החייב במזונותיו; משהגיע הקטין ר' לגיל 15 במאי 2015, הרי שממועד זה חבות האב במזונותיו הינה מדין צדקה. בחיוב שכולו מדין צדקה – שווים האב והאם בכל רמות המזונות – ההכרחיים ושמעבר לכך – עד לרמה בה הורגלו הקטינים. עם זאת, חיובה של אם במזונות ילדיה מדין צדקה אינה חובה אבסולוטית שכן על האם לתת זכות קדימה לפרנסת עצמה ורק כאשר ידה של האם משגת מעבר לפרנסת עצמה – ניתן לחייבה כדי מחסורם של הקטינים.

לאחר שנבחנו סך מקורותיהם הכלכליים של הצדדים, ובהתחשב בכך שהאב גידל אף הוא שני ילדים שהיו במשמורתו, ביהמ"ש מוצא לחייב את האב במלוא מזונותיו ההכרחיים (2300 ₪) עד למועד הגיעו לגיל 15. ביתר צרכיו שמעבר לצרכים ההכרחיים, תישא האם ממקורותיה (דמי שכירות, תי"ע, כספים שקיבלה בתביעה רכושית ועוד).

החל מגיל 15 בחינת נסיבות המקרה ובחינת השיקולים המנחים בעניין מרדנות, מביאה את ביהמ"ש למסקנה כי אין להמשיך ולחייב את האב במזונות הקטין מדין צדקה לאחר גיל 15. עד לגיל 15, ביהמ"ש אינו מוצא לפטור את האב מחיובו מדין צדקה שהרי אין "למדוד התנהגותו של ילד בגיל זה בקנה מידה של אדם מבוגר". ואולם, הקטין כיום כבר בן 16. לאור גילו, ניתן לצפות ממנו להבנה ולשיקול דעת עצמאי. עליו לשאת בתוצאות סרבנותו הנמשכת מזה מספר שנים.

עם זאת, היה והקטין יודיע כי מוכן לפגוש את אביו או כי מוכן ליטול חלק בהליך טיפולי של חידוש המפגשים, והמפגשים אכן יחודשו ויתקיימו לפחות ארבע פעמים ברציפות – יחויב האב במזונותיו, בסכום 1,450 ₪ עד להגיעו לגיל 18 או עד לסיום לימודיו התיכוניים וממועד זה יחוב האב בתשלום סך של 800 ₪ עד לסיום שירותו הצבאי. היה ולא יתקיימו התנאים שפורטו לעיל – יהיה פטור האב מתשלום מזונותיו.

הבת י': החל מגיל 16 ועד לבגרותה צרכי הבת הוערכו אף הם על 2300 ₪. לאחר שנבחנו סך מקורותיהם הכלכליים של הצדדים, ובהתחשב בכך שהאב גידל אף הוא שני ילדים שהיו במשמורתו, לגבי הבת, ביהמ"ש אינו מוצא לשנות מהחיוב שנקבע בהחלטה מ-2013, לפיה על האב לשאת במזונותיה בסך 1,450 ₪ לחודש כאשר על האם לכסות ממקורותיה את כל יתר צרכיה.

באשר לתקופה שמיום בגרותה של י' ואילך דומה כי האם עותרת לחיובו של האב במלוא הוצאות לימודיה ונסיעותיה של הבת י'. ביהמ"ש סבור כי לנוכח מרידתה וסירובה המוחלט לחדש את הקשר עם אביה – פטור הנתבע ממזונותיה. בהקשר זה צוין בין היתר כי במקרה של מרדנות בגיר, עשוי האב להיות פטור ממזונותיו ללא הוכחת סייגים הקיימים בילד קטין.